ווידוי
הי ליאור, (ליאור שם בדוי. השם המקורי שמור אצלי בלב).
פעם כשהייתי סטודנטית גרנו באותו בניין. היינו מברכות אחת את השניה לשלום, מתקשקשות, צוחקות, מרכלות...היו לך אז שני ילדים קטנים מושלמים. מידי פעם הם היו מבקרים אותי.
בשישי כשהייתי אופה חלות מתוקות הייתי מביאה לך לשבת.
בבניין שגרנו בו שמעו הכל. את כל מי שעבר במדרגות, נקישות, דיבורים וגם צעקות.
ליאור, שמעתי גם אותך.
שמעתי אותך צועקת, שמעתי אותך בוכה, שמעתי את המכות, שמעתי אותך מתגוננת, שמעתי את חבטות החפצים, שמעתי את האדמה בוערת. שמעתי גם את השקט שאחרי הסערה.
דעי, שבלילות כשאת נלחמת בו ובכית, בכיתי יחד איתך.
הייתי אז סטודנטית צעירה שפחדה. בכמה פעמים הזמנתי משטרה . פחדתי שהוא ידע שזו אני שהזמנתי. השוטרים באו והלכו והמכות המשיכו. אחרי לילות כאלה היית מסתתרת, משפילה מבט. לא היית צריכה להגיד מילה. שתינו ידענו.
בסוף, אחרי אחד מאותם לילות אכזריים החלטתי לחפש כתובת שתוכל לעזור לך. הגעתי לעמותה שמסייעת לנשים מוכות. התחננתי בפניהם שיעזרו לך. בקשתי להישאר בעילום שם ומסרתי את המספר שלך.
מאז עבר זמן. אנחנו עברנו לבניין אחר, לא ראיתי אותך יותר.
עד שיום אחד פגשתי אותך. יצאת מרכב עם גבר שלא הכרתי. היית בהריון מתקדם.
התחבקנו.
אמרת לי: "תכירי, בעלי". התחתנת שוב. ראיתי את האור בעיניים שלך, את תחושת הניצחון שלך.
שמחתי כל כך שקבלת חזרה את הזכות לזוגיות בריאה, לאהבה, לתיקון, למשפחה.
כך קיוויתי לפחות. וכך אני מקווה עד היום.
ליאור, את הגיבורה שלי
